לוח אירועים

Sorry the Calendar feed is currently unavailable. View full calendar directly.
 

עולים על סיפור

תחרות סיפורי העלייה הינה יוזמה של הסטודנטית נדיה במסגרת תכנית קונקטורס הנתמכת על ידי קרן ג'נסיס. שמחנו לקבל סיפורי עלייה מצחיקים/מרגשים/מעוררי השראה ולהיחשף ל-20 סיפורים שונים מ-13 מדינות ברחבי העולם. תודה לכל מגישי הסיפורים - ריגשתם אותנו!



מקום ראשון:

דריה שלייפר, סטודנטית באוניברסיטת תל אביב

ארץ מוצא: אוקראינה

גיבורת הסיפור: הכותבת

 

אז, בזמן שבו הטריד אותי פחות אורך השיער שלי או כמות הרהיטים שלי, הייתי בטוחה שאני חייזר. לא חשבתי על עצמי בתור דבר חי או מוזר, אלא  שאני בטח נראית כמו חייזר, וזאת למרות שידעתי איך להתבונן במראה. לפיכך, לא היה קשה בכלל לבחור את צעצוע הדגל של משלוח מנות. זכרתי את מה שאימא שלי כתבה על הפתק, כשהיא צלצלה למכרה-לא-מכרה שיודעת איך לדבר בשפה שגם אימא יודעת לדבר בה. אמורים להיות ממתקים מגוונים, משהו שקשור לפורים עצמו, וצעצוע - זאת ידענו. מה ההבדל בין ביסלי לבמבה, בין מקופלת לטורטית, בין סביבון לבין מדבקות אוסף - זאת לא ידענו. וגם לא היה זמן של ממש לדעת; אבא הגיע מאוחר מדי ועייף מדי, אימא לא הייתה יכולה לשלב בין דרישות העבודה העולה לבין ידיעה של ממש, או אפילו הליכה שסוטה מהמסלול לבניינים שהחתימו את הידיים היפות שלה וגרמו להן להזדקן באלפי שנים. וכך נשארתי אני, בכיתה ב', הולכת לבד להבדיל בין במבה לביסלי. לא היה לי אכפת שיחבבו אותי, משום שאני, כאמור, חייזר; אבל חייזרים צריכים לכבד, ולא יכולתי לצאת מובכת. זה - היה אסור. אז קניתי הכל. קניתי במבה וביסלי, מקופלת וטורטית, סביבון ומדבקות לאוסף, ושיא תפארת היצירה - מפריח בועות אוטומטי, שזהר בחושך, ועל גופו מתנוססת דמותו של חייזר קלאסי ממלחמת העולמות ומעלה. זה משלוח מנות לתפארת. זה היה משלוח המנות הטוב ביותר שהכנתי אי פעם. הייתי מלכת הלילה, התחפשתי אליה היטב, משום שאת הלילה לא אהבתי, והייתי רחוקה מלמשול בו. אימא איפרה אותי בטעם טוב, מצחקקת בעודה מצלמת אותי מדגמנת בתנוחות שלא יבישו כוכבות. "ואו, זה לא יהיה לך כבד?" אימא שאלה אותי ברגע שהיא נתנה לי את משלוח המנות. אבל חייכתי והרגעתי אותה, משום שהייתי גאה, ואדרנלין הגאווה החזיק אותי. הלכתי לבית הספר בגאון, לשם שינוי לא חוששת מבוז של אחרים. הבנתי שאני מחכה לסוף, ולא חששתי מזה. לא חששתי לעבור בין העצים לבד, לא חששתי להסתובב סביב עצמי לבד, לא חששתי כשאחרים הסתכלו עלי בעודי לבד, לא חששתי מהעובדה שהחזקתי ידיים אך ורק לבד - לא היה לי אכפת משום דבר שכזה. ידעתי שעוד מעט ויגיע הרגע שלי למשול, ואמשול באמצעות הממלכה שבניתי בתוך משלוח המנות שלי. הם שמו את משלוחי המנות בשק אחד גדול, שחור, לא נעים למגע. כל אחד לקח בתורו משלוח מנות, ככה, לפי הסדר. ישבתי בצד, לבד, הגאווה צונחת, מצטמטמת. אף אחד לא בוחר במשלוח המנות שלי. נשארתי אחרונה, וכך גם הוא. כולם הביטו בי, תוך כדי שהם זוללים מקופלת זרים. כששלחתי את הבועות השמיימה, צירפתי גם נשיקות רטובות לשדים שבאדמה.

 

 

 

 

מקום שני:

גיא פינקלשטיין

ארץ מוצא: ארגנטינה

גיבור/ת הסיפור: הבומביז׳ה של אבי ומשפחתו, עלו לארץ ב-1963

 

פתאום אורזים אותי במזוודה. יש! חופשה במר דל פלטה! וכמו בומביז׳ה טובה ומחונכת אני מתרווחת לי ב-- מה?! מה זה בומביז׳ה? אייי, קריייידוס! אתם לא ארחנטינאים! הרי אני קשית מתכת שאיתה שותים מאטה! מה זה מאטה?! איייי אמיגיטוס! קה טרחדיה! איך אתם חיים..? מאטה הוא תמצית החיים ממש, משקה מריר מעלים חלוטים. אבל פתאום, דרך חור קטן במזוודה, אני מבחינה שאנחנו נוסעים בדיוק בכיוון ההפוך! לאן?! אייייי, דיוס מיו..! אנחנו עולים לאנייה..! הדבר הבא שראיתי הוא את בואנוס איירס מתרחקת. ואחרי זה כבר ממש רחוקה. ואחרי זה נעלמת לגמרי מהאופק, ואיתה ריחו האהוב של המאטה. בהפלגה ספרתי ארבעים יום, שמונה הקאות ושלוש עצירות - בברזיל, בפורטוגל ובאיטליה – עד שלבסוף עגנו בנמל מוזר ושמעתי שפה משונה, שלא היתה דומה לשום דבר אחר. איייי, מוצ׳אצ׳וס, כמה חם היה שם! רק חיכיתי שנפליג שוב, אבל במקום לאנייה - עלינו לאוטובוס. לא פחות מעשר שעות התגלגלנו בעצלתיים עד שהגענו לעיר שמוקפת במדבר לוהט, קצת כמו במחיקו, אבל בלי מאטה. שמעתי את כולם שמחים וקוראים בקול ״באר שבע, באר שבע!״. בערב פתחו את המזוודות, ואותי הכניסו למגירה אפלה במטבח חדש, בבית חדש. וזהו. ממרכז המשפחה, מהבומביז׳ה הנאמנה והאהובה הפכתי לכלי אין חפץ בו, נשתכחתי מלב, נזנחתי כמו מאהבת דחויה, אייי קה דולור! ממש טלנובלה! מהמגירה האפלה שמעתי חיים מתחדשים. שמעתי חברים חדשים. הרחתי ריחות אחרים, חריפים. שמעתי את בני המשפחה מדברים במילים שלא הכרתי. האולה והגרסיאס והפלוטה התחלפו בצלילים כמו שלום, תודה, כדוררררר. איייי קה טריבלההה..! לפחות על הריש המתגלגלת הם לא ויתרו עד היום... במגירה חלפו השבועות והחודשים לאט. כבר איבדתי תקווה, והפסקתי להבריק את עצמי, והתרפקתי בעצב על זיכרונות העבר, על המאטה של שבת בבוקר בשכונת בילינגורס אי קוריינטס כשאני – אני – הייתי הדבר הכי חשוב בבית! יום אחד, בעודי שקועה ברחמים עצמיים, נפתחה לפתע המגירה! אייייי מיס אוחוס בוניטוס! מצמצתי כמו מטורפת מכמות האור, עד שלבסוף הצלחתי להבחין בעיניים ילדותיות, גדולות וצחקניות מתבוננות בי בשקיקה. ופתאום מרימים אותי, ולפני שאני מספיקה להגיד ״לה קוקרצ׳ה״ כבר טובלים אותי בכוס עם... דיוס מיו! מה זה?! קוקה קולה! קה אורור!!! חילול הקודש! אבל בעצם... המממממ... נעים כל כך... הבועות הללו... כמו ג׳קוזי... איייי קה גוסטו! ימים חדשים הגיעו, עידן שבו בכל בוקר ידי ילד אוהבות שולפות אותי מן המגירה אל הג׳קוזי שבכוס! אז בסדר, קלארו, בארחנטינה הייתי קשית מאטה גאה, ופה - קשית קוקה קולה ממתכת. נו, דסימה ווס, מה זה משנה..? שוב אני המלכה של הבית, שוב אני נוצצת ונחשקת, שוב הילדים רבים עלי - הבומביז׳ה הארצישראלית הראשונה.

 

 

 

 

מקום שלישי:

דוריה פילו, סטודנטית באוניברסיטת תל אביב

ארץ מוצא: מרוקו

גיבור/ת הסיפור: סבתא של הכותבת

 

היה זה ערב שישי כשלראשונה הבנתי שאני בהיריון. הייתי במטבח עם אמי ויחד הכנו את השולחן לארוחה. תקפה אותי בחילה פתאומית משתקת והכף שהחזקתי בידי נשמטה ארצה. אמי נבהלה והביטה בי במבט דואג. מלמלתי שלא קרה דבר והרמתי במהרה את שנפל. החלטתי לא לספר לה על הבחילה בינתיים, על אף שעד כה היא סימנה בצורה מדויקת את היותי בהיריון בשלוש הפעמים הקודמות. ישבתי עם משפחתי לארוחת ערב שבת ובעלי בירך על היין. הסתכלתי על שלושת ילדי ודמיינתי כיצד אבשר להם שבקרוב יהיה להם עוד אח או אחות. תמיד רציתי משפחה גדולה, להביא גאווה להוריי ונחת לבעלי. בינתיים נראה כי אני בדרך הנכונה. כמה שעות מאוחר יותר, כאשר נשכבתי במיטה, הרגשתי את גבי כואב. היה קשה להשכיב את ילדיי לישון, אשר כדרכם בכל ערב שבת סירבו להיכנס למיטותיהם. נרדמתי מיד כשהנחתי את ראשי על הכר. באותו לילה הוא הגיע אלי בחלום. אדם מבוגר, בערך בגילו של אבי, עם זקן ארוך שמגיע כמעט לברכיו. הוא לבש חליפה מהודרת וישב על ספסל. כשהזמין אותי לשבת לצדו נעניתי, על אף שבימים כדרכם אינני נענית כך לבקשתו של זר. הוא הניח את ידו על בטני ואמר "את מצפה לבן זכר". התבוננתי בעיניו והן נראו כאילו רואות דרכי. הוא הוסיף "תקראי לו שמעון. קחי את משפחתך ותעלו לארץ ישראל".  למחרת בבוקר סיפרתי לבעלי על שחלמתי. זכרתי אותו לפרטי פרטים, כאילו התרחש ממש לפני רגע. הרגשתי שלא מדובר בחלום רגיל. בעלי חשב קצת ואמר "אז הגיעה השעה לעלות לארץ הקודש".  תשעה חודשים לאחר מכן הבאתי לעולם את ילדי הרביעי. הלידה הייתה קלה יותר מקודמותיה והתאוששתי מהר יותר. כשאחזתי בבני בפעם הראשונה, הבטתי בעיניו השחורות והגדולות ולחשתי לו "שלום שמעון הקטן". שנה מאוחר יותר עלינו לישראל. ראשית שטנו מביתנו שבמרוקו לאיטליה, ומאיטליה יצאנו באונייה אל היעד הנכסף. בהפלגה השנייה הצטופפנו בעלי ואני יחד עם שלושת ילדינו הגדולים ושמעון התינוק, בחדר קטן עם ארבע מיטות. הייתי שוב בהריון, החמישי במספר. מי שלא היה בלב ים בזמן הריון לא יוכל להבין את סבלי באותם ימים ארורים. כל גל שהכה בספינה גרם לי לבחילה, וריח מזונם וגופם של שאר המפליגים היה קשה מנשוא. במהלך היום העסיקו אותי ילדיי שהתרוצצו ללא הרף, ובלילה העסיק אותי שמעון שהתעורר בכל שעה. אולם כל התחושות הקשות נעלמו כלא היו, כאשר הכריז רב החובל כי יש להתכונן לקראת עגינה בארץ המובטחת. בערב יום הגעתנו היה ליל הסדר. ישבנו כולנו מסביב לשולחן החג וקראנו את ההגדה של פסח. העברתי את מבטי על כל אהוביי שסביבי ונזכרתי באותו איש חכם שנגלה לי בחלום.  בזכותו אקים שושלת בארץ ישראל

 

הלל באוניברסיטת תל אביב
בית התפוצות אוניברסיטת תל אביב,
ת.ד. 39359 תל אביב 61392


hilleltlv@hillelisrael.org
972-3-640-7961

שיתוף אתר זה

Email this page.Google + share.facebook share.