הלל ישראל הינו ארגון חברתי שמטרתו להעמיק את תחושת שייכותם של סטודנטיות וסטודנטים ישראלים לעם היהודי, מתוך תפיסת עולם פלורליסטית. הלל ישראל מעודד סטודנטים וסטודנטיות לחקור את הקשר האישי שלהם לעם היהודי, תוך חשיפה למגוון רחב של זהויות וקהילות יהודיות בארץ ובעולם.
הלל ישראל פועל בשישה מרכזים באוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ ומהווה את המרכז הישראלי של הלל העולמי - ארגון הסטודנטים היהודים הגדול והוותיק בעולם, הפועל במעל 550 קמפוסים במגוון מדינות.
ישראל גיטמן
1926 -
"אתה רואה את זה?" שאל גיטמן, והראה בליטה גדולה בידו. "זה קליע של צלף גרמני, שהיה מכוון ללב שלי – אני נושא אותו איתי 76 שנים, ו-5 ימים."
בימים האחרונים של המלחמה, גיטמן השתתף בקרבות הקשים ברחובות ברלין. "זו הייתה הישורת האחרונה – לא היה לנו מה לאבד, הניצחון היה קרוב" נזכר גיטמן.
"נלחמנו יום ולילה, על כל רחוב, בניין, דירה וחדר. הקרבות נמשכו 24 שעות ביממה, אנשים נהרגו סביבי, כמעט בכל רגע" מספר. "ב-2 למאי צלף ניסה לקחת את חיי – אבל באיזושהי דרך נס, בדיוק הסתובבתי הצידה והכדור פגע ביד שלי, במקום בלב. הרופא לא הסכים להוציא אותו. 'הכדור הזה יזכיר לך תמיד שקיבלת את החיים במתנה. יהיו לך חיים ארוכים, והוא ילווה אותך–ויזכיר לך את זה' אמר הרופא."
"והוא צדק" אומר גיטמן וצוחק. "אחרת לא הייתי כאן."
מה שבלתי נתפס עבורי, זו העובדה שגם המקרה הזה בברלין – לא היה 'אמור' לקרות. גיטמן היה 'אמור'–כמה וכמה פעמים, ממילותיו–לא להשאר בחיים ולזכות להגיע עד ברלין.
כששאלתי על הדרך של גיטמן לברלין, הוא אמר "אתה יודע, אני אדם בר-מזל. יש לי כמה ימים הולדת – אחד מהם, הוא היום של הפציעה הקשה ביותר שלי. הפציעה שבעקבותה מצאתי את עצמי ב 'קבר אחים', לצד חבריי לסוללה, ורק בנס לא נקברתי בחיים.
הפגז של טנק ה 'טייגר' הגרמני, על גדות נהר האודֶר, הרג את כל הצוות שלי, חוץ ממני."
ביקשתי מגיטמן לספר על אותו היום. "את יודע מה זה אומר 'לצלוח' נהר?"
"לא" עניתי. "זה לא משהו שאני מסוגל לדמיין."
"זה היה על גדות נהר האודר. המשימה שלנו, בתור סוללת ארטילריה, הייתה להעביר את התותח שלנו, והסוסים שהיו רתומים אליו, לצד השני של הנהר, על רפסודת עץ מאולתרת.
שם, התבצרו הגרמנים – על צוק תלול – והמטירו אלינו אש בלתי פוסקת" מספר גיטמן, ומדגים בידיו את צורת החוף.
"הנהר היה אדום מדם. השמיים היו מלאים במטוסים. פצצות, פגזי ארטילריה ומרגמות התפוצצו סביבנו.
ואז, פתאם – פיצוץ. מרגמה פגעה ברפסודה שלנו, בדיוק בתותח. כולנו עפנו למים, התותח החל לרדת למצולות ואיתו אחד הסוסים שהיו רתומים אליו. אני לא הצלחתי לשחות, הרגשתי שמשקל עצום גורר אותי למצולות" נזכר גיטמן.
"לפתע, שמתי לב שאחד הסוסים הצליח להשתחרר מן הרתמה – ושוחה לעבר החוף הגרמני. תפסתי אותו, בשארית הכוחות שהיו לי, והוא נשא אותי איתו.
כשהגענו לחוף, הקרב שלנו התחיל.
חברי הסוללה שלי ואני איישנו תותח, והתחלנו להמטיר אש על הגרמנים. הייתי הטען. באיזשהו שלב התותחן נהרג ומפקד הסוללה צעק 'גיטמן! תפוס את מקומו'. כך עשיתי.
הצלחתי להוריד 2 משוריינים גרמנים, ואז הופיע טנק טייגר" מספר גיטמן. "הבנתי שזה הסוף, לא היה לנו סיכוי – במצב שבו היינו – להתמודד עם 'טייגר' גרמני."
"לא הספקנו אפילו לסובב אליו את התותח. הוא ירה ראשון. פגיעה ישירה, פיצוץ עז. האדמה תחתינו התרוממה – כמו בהתפרצות הר געש. עפנו כולנו לצדדים. אני זוכר שעפתי באוויר – סביבי אש, פיסות בשר, ושברי פלדה. נחבטתי בקרקע, הכל החשיך.
שעות לאחר מכן, כשהקרב הסתיים והחוף היה 'שלנו' – זרקו אותי לתוך קבר אחים, לצד אלפי ההרוגים האחרים שהיו על החוף, ביניהם חבריי לסוללה.
כשנחבטתי בגופות תחתיי, פלטתי אנחה והזזתי את היד" מספר גיטמן. "כך סיפרו לי."
"החיילים שמעו את זה והבינו שעמדו לקבור אותי בחיים. הוציאו אותי מיד והובילו לבית חולים שדה. שנים לאחר מכן, התברר לי שהוריי קיבלו באותו יום מכתב שנהרגתי.
כך קיבלתי את חיי במתנה, על גדות נהר האודר."
כשאתם קוראים את שורות אלו, אני מבקש מכם – תזכרו בעצמכם בגיל 18. הרי גיטמן היה אז בגיל הזה.
"שלושתינו שכבנו בחצר ובכינו" סיפר גיטמן. "מצאנו אחד את השני, אחרי 6 שנים. הייתי מאושר. ניצחתי – וחזרתי הביתה."
"זה הוא יום הניצחון עבורי" הוסיף גיטמן לסיכום.
כששאלתי איך הוריו גילו שהוא בחיים, גיטמן סיפר שזה קרה רק ב-1947. "הופרדנו ב 1941, כשהייתי נער בן 15. לאורך 6 שנים לא ידעתי מה עלה בגורלם. והם, ידעו שנהרגתי על גדות נהר האודר ב 1945."
"שוחררתי מהצבא, ונסעתי הביתה. הגעתי לעיר שלי, לרחוב שלי. רעדו לי הידיים, כמו שלא רעדו גם כשניצבתי מול 'טייגר' גרמני" נזכר גיטמן.
"לפתע, ראיתי את אבא שלי – קפאתי" מספר גיטמן וקולו נחנק. "הוא חטב עצים בחצר."
בשארית הכוחות שהיו לי, אחזתי בגדר, בשביל לא ליפול וצעקתי – 'אדוני, יש לך דרישת שלום מן הבן שלך!'
הוא העיף מבט לכיווני, ואמר – 'לא, בחור – אתה מתבלבל. הבן שלי זרוק בקבר אחים ללא שם, על גדות נהר האודר'.
אחרי כמה רגעים שעמדתי שם, אמא שלי יצאה לפתע ממפתן הדלת" מספר גיטמן וקולו רועד. "והיא זיהתה אותי."
"היא צעקה, באידיש – 'הבן שלי חזר'. אבא שלי הזדקף במקומו, הסתכל עליי שוב והתעלף.
זינקתי מעבר לגדר ורצתי להביא דלי מים מן הבאר. אבא שלי חזר לעצמו תוך כמה רגעים. 'אני לא זיהיתי אותך, במדים, עם העיטורים האלה; אתה היית הרי בן 15' אבא שלי אמר. 'תסלח לי, בן שלי' הוא תפס אותי בחולצה ומשך אליו, והחל לבכות."
"שלושתינו שכבנו בחצר ובכינו" סיפר גיטמן. "מצאנו אחד את השני, אחרי 6 שנים. הייתי מאושר. ניצחתי – וחזרתי הביתה."
"זה הוא יום הניצחון עבורי" הוסיף גיטמן לסיכום.