ישראל גיטמן

"נלחמנו יום ולילה, על כל רחוב, בניין, דירה וחדר. הקרבות נמשכו 24 שעות ביממה, אנשים נהרגו סביבי, כמעט בכל רגע" מספר. "ב-2 למאי צלף ניסה לקחת את חיי – אבל באיזושהי דרך נס, בדיוק הסתובבתי הצידה והכדור פגע ביד שלי, במקום בלב. הרופא לא הסכים להוציא אותו. 'הכדור הזה יזכיר לך תמיד שקיבלת את החיים במתנה. יהיו לך חיים ארוכים, והוא ילווה אותך–ויזכיר לך את זה' אמר הרופא."

 

"והוא צדק" אומר גיטמן וצוחק. "אחרת לא הייתי כאן."

 

מה שבלתי נתפס עבורי, זו העובדה שגם המקרה הזה בברלין – לא היה 'אמור' לקרות. גיטמן היה 'אמור'–כמה וכמה פעמים, ממילותיו–לא להשאר בחיים ולזכות להגיע עד ברלין.

 

כששאלתי על הדרך של גיטמן לברלין, הוא אמר "אתה יודע, אני אדם בר-מזל. יש לי כמה ימים הולדת – אחד מהם, הוא היום של הפציעה הקשה ביותר שלי. הפציעה שבעקבותה מצאתי את עצמי ב 'קבר אחים', לצד חבריי לסוללה, ורק בנס לא נקברתי בחיים.

 

הפגז של טנק ה 'טייגר' הגרמני, על גדות נהר האודֶר, הרג את כל הצוות שלי, חוץ ממני."

 

ביקשתי מגיטמן לספר על אותו היום. "את יודע מה זה אומר 'לצלוח' נהר?"

 

"לא" עניתי. "זה לא משהו שאני מסוגל לדמיין."

​

"זה היה על גדות נהר האודר. המשימה שלנו, בתור סוללת ארטילריה, הייתה להעביר את התותח שלנו, והסוסים שהיו רתומים אליו, לצד השני של הנהר, על רפסודת עץ מאולתרת.

 

שם, התבצרו הגרמנים – על צוק תלול – והמטירו אלינו אש בלתי פוסקת" מספר גיטמן, ומדגים בידיו את צורת החוף.